כיבוש הבופור השבוע שימש להודעות רהב וניסיון למתג מחדש את המערכה הצולעת בצפון. אין בדל של אופריה בשיבה אל ההר שהיה כמפלצת, שאימת החזקתו הפכה לסמל לדור שלם 

כמו ב–73': נראה שהשינוי הפוליטי הגדול לא יגיע כעת. וזה קורה, בין היתר, כי לפוליטיקאים שלנו אין בשורה. אם הייתה להם, הם לא היו חוששים לפתוח את הפה

ההסכם הנוכחי, אם יתקבל ויחתם ע"י הצדדים, מתעלם לחלוטין מאיומיו של המשטר האיראני על קיומנו. כמו שטראמפ מודל 1945 התעלם מאושוויץ. נכון, היום אנחנו מדינה עצמאית ועוצמתית. אבל מול הנשק הגרעיני האיראני - אושוויץ של היום - אנחנו חסרי אונים

אחרי ארבע שנות מהפכה משפטית, הקואליציה מגיעה סוף סוף לבעיה שנוגעת ישירות לאזרח הקטן: הסחבת במערכת אכיפת החוק. ח"כ רוטמן מציע: חקירה שלא תגיע לכתב אישום בתוך שנתיים, תוביל לסגירת התיק

מאז פרשת ג'ונתן פולארד בשנות השמונים, ישראל נזהרת בקפידה שלא לרגל על אדמת ארצות הברית או לעקוב אחר בכירים אמריקאים. לכן, הדיווח הנוכחי מעורר תהיות רבות, במיוחד לאור העובדה שבמסמך שהודלף אין שום ראיות פורנזיות או ממצאים של ממש שמוכיחים חדירה, אלא רק "חששות" לכאורה

הנוכחות של קהל רב באולמות, במיוחד כאשר מדובר בתיקים בעלי אופי פוליטי או ציבורי, מושכת גורמים המבקשים להפוך את בית המשפט לזירת מחאה. חברי כנסת, פעילים פוליטיים ואנשי ציבור מגיעים לעיתים לאולם כדי לשדר מסר פוליטי, לבזות את המוסד השיפוטי ולזכות בנקודות אצל קהל שנמצא מחוץ לאולם