הזוועה שמעולל המשטר הסורי ברגעים אלו היא רדיפה אכזרית, מתועדת, שיטתית, של העם הכורדי, עם שנלחם עבור העולם החופשי, וכעת משלם את המחיר לבדו. ישראל אינה נדרשת להרפתקה צבאית - היא נדרשת רק להרים קול מדיני חזק וברור

843 ימים עד שלא נותר שבוי אחד בעזה, מתוך 255 האנשים שנחטפו בטבח ה-7 באוקטובר, חיים ומתים. עד שצבא ההגנה לישראל, מראשון המפקדים ועד אחרון החיילים, שיעמדו אחר כך וישירו את ההמנון, מימש את ההבטחה הגדולה שלא משאירים איש מאחור

אם יש אינטרס ציבורי כלשהו להשקיע כספי מסים בהפקות קולנוע מקומיות הוא ההיבט ההסברתי בזירה הבינלאומית, בה ישראל מדממת. להוכיח לעולם שלא רק שיש קולנוע נועז וביקורתי בארץ, הממשלה אף מטפחת אותו ומאפשרת לו להתקיים ולשגשג. אולי באמת מדובר במצג שווא?

איך הידיים מפסיקות לרעוד כאשר גוזרים סוף סוף את הסרטים הצהובים, תולשים מהצוואר את הדיסקית, מצליחים להפיג את כובד משקלו של הקיום, אחרי 843 ימים ארוכים וכואבים?

עכשיו, כשרני הגיבור סוף סוף הושב למשפחה, לעם ישראל ולאדמת הארץ שהגן עליה עד הכדור האחרון, אולי נוכל סוף סוף למלא את הצוואה שהותיר לנו במעשיו, הוא וכל הגיבורים שלנו, להיות ביחד

איראן היא האתגר האסטרטגי העליון, אך יש גם את עזה, לבנון ושאר הזירות שבוערות ויש לתת עליהן את הדעת. מה יעשה דונלד טראמפ?

זכיתי לראות את ראש הממשלה המנוח מותח את קו הגבול בין ביקורת עניינית, נוקבת, בלי לתת הנחות, בתוך החדר, לבין מתן גיבוי פומבי בלי לשפוך את התינוק עם המים

סעודיה רואה בעצמה את המנהיגה הטבעית של העולם הערבי – מדינה גדולה, שמרנית יחסית, הפועלת דרך דיפלומטיה בין-מדינתית ושימור מדינות לאום חזקות. האמירויות, לעומתה, הן שחקן קטן אך שאפתני, שפועל במהירות ובתחכום