לפעמים נדמה שסתם לא נעים לו להתעמת. ולפעמים זה נראה שלנשיא יצחק הרצוג יש משימה: להיות הישראלי האחרון בפלנטה שלא תפס צד

משחר קיומה הייתה בקרב ההנהגה הרבנית חשיבות לרחשי לב הציבור כחלק מהתפיסה ההלכתית. אולם לא כך הדבר בסוגיית הגיוס. מה שמפתיע זה שגם יוזמי החוק מתעלמים מתופעות בציבור החרדי שיכולות לסייע ביצירת השינוי המיוחל במקום להעלותן על נס

אחרי 7 באוקטובר, התחילה הזוועה האמיתית. השמאל הגרמני ויתר על השליח ואיבד את העכבות. ההפגנות היו קוקטייל מעורב של שנאה

בעוד שבישראל נשמעים קולות מוסריים נחרצים, ויש מי שרואה במחאה הזדמנות היסטורית, מדינות המפרץ נמנעות כמעט לחלוטין מביקורת פומבית על המשטר. לא מתוך הזדהות – אלא מתוך חשש

חמינאי הציע לחדש את המשא ומתן על הגרעין על מנת למנוע תקיפה אמריקאית בשטחו, אך ניכר כי אין בכוונתו שהמגעים יבשילו לכדי הסכם. אלו האפשרויות שמונחות כעת לפני טראמפ

בלב המאבק על חוק הגיוס נמצא מנגנון “תורתו אומנותו”, שמי שמרוויחים ממנו אינם בחורי הישיבות אלא ראשי הישיבות, מנהלי העמותות והמפלגות החרדיות. זו השיטה - והטיפול בה הוא הכרחי

ההיערכות למשבר חוקתי בעקבות פסיקת בג"ץ על בן גביר היא ביטוי לכך שבשנים האחרונות השותפים הבכירים למעשה ההנהגה שלנו - חברי הממשלה, היועצת המשפטית וחלק משופטי העליון - החלו להעדיף עימות על פני אחריות, ומבכרים שימוש מכוון בשפה מסלימה ובהקצנת עמדות גם כשאין בכך כל תועלת. אין לזה כפרה

השירות הקרבי בישראל אינו תוצר לוואי של פרופיל תואם בלבד, אלא תולדה של רצף בין-דורי וערכי עמוק. לוחמים ולוחמות אינם מופיעים בבקו"ם יש מאין. הרצף הזה נשען על אמון. אמון בכך שהמדינה תדע להבחין בין הכרח ביטחוני לבין שחיקה מתמשכת, בין ביטחון - לבין הפקרה וניצול