בהתחלה הוא דיבר כמו אנטישמים רבים אחרים: שהיהודים משתמשים בשואה כתירוץ, שישראל אלימה, כוחנית, מתנשאת. אבל כששאלתי אותו אם משהו השתנה לאחרונה, מקרה משהו מעניין: הוא אמר שמאז שהחלה המתקפה נגד איראן, משהו זז אצלו. “אתם אולי אויבים”, הוא אמר, “אבל הם – האיראנים – פגעו ישירות במדינה שלי, במשפחה שלי, בחברים שלי"

נתניהו יוכל להתנחם בכך שסופו הפוליטי יהיה בדיוק כשל ההשראה המנהיגותית שלו, צ'רצ'יל. גם הוא הודח על ידי בני עמו דווקא לאחר שניצח בגדול מלחמת העולם השנייה

בין כניסה ויציאה מהמרחב המוגן לבין עוד ידיעה על חיסול מוצלח באיראן, קל להחריש ולהיות ישראלים טובים.אנחנו מחפשים קונספציה באיראן גם אחרי המיסקונספציה של עזה. אבל למרות ערפל המלחמה, זה הזמן לשאול שאלות

בעוד רוב הישראלים נאלצים להתמגן במקלטים שאינם ראויים לשהייה לאורך זמן בשל היעדר הגנה מספקת בביתם, וכשהמדינה לא מצליחה לספק להם ביטחון - מי שנכנסים לוואקום הם שוב החברה האזרחית והמתנדבים

אותו חיל אוויר שלנו שמפגין תוצאות מזהירות לאורך כל המלחמה ובייחוד כעת בטהרן, נהפך בשירות הפוליטיקאים לשק חבטות. כל העת ייחסו לו אליטיזם, יוהרה ופטרונות. כל חברי הקואליציה ונציגיהם בתקשורת, שנהנו להשתלח בחיל האוויר, צריכים היום לבקש סליחה 

היכולת של החברה הישראלית לספוג מחירים קשים ‑ פינוי של עשרות אלפי אזרחים, פגיעה בכלכלה ואבידות כואבות ‑ היא זו שאיפשרה למנהיגות לנהל מערכה ארוכה ויקרה

לאיראן יש "אורך נשימה". אבל  האם יש לה יכולת לספוג מערכה שפוגעת לאורך זמן בנכסים אסטרטגיים ועלולה לערער את יציבות המשטר? בכך יש ספק משמעותי

המשטר הטוטליטרי באיראן לא מכיר בגיוון אנושי, מעוניין לחסל את הייחודיות של הפרט ולדכא חשיבה חופשית ורעיונות פוריים - ולכן אין בו גרם של אומץ, תעוזה או יצירתיות