הגופות ברחוב המעורב ביפו עדיין שכבו על הרציף כשהן מכוסות ניילון שחור, שוטרים רעולי פנים עם כובעי מצחייה כחולים רצו לכל עבר - והאזעקה עקב טילים מאיראן לא פסקה. כולם, יהודים וערבים, רצים ומחפשים מחסה. קוקטייל של טירוף שלופת אותך בגרון

דווקא בקרב העם שגדל על המשפט התנ"כי: "באין חזון יפרע עם", הפכה ראייה למרחוק לתכונה שזוכה לבוז

כמעט שנה עברה, ואנחנו מתמודדים עם מציאות שבה הפוליטיקה עוסקת בחיפוש אשמים ולא בלקיחת אחריות. הערכים חייבים לנצח את הפוליטיקה, כדי לתקן, כדי שנבין. כדי שנתחיל תהליך של ריפוי חייבים מנהיגות שתיתן תקווה, שתציע פתרון

דרום לבנון הוא שדה קרב צפוף, מיוער, מסולע, וממולכד מעל לפני הקרקע ומתחתיה, במנהרות שאל כמה מהן נחשפנו לפני מספר שנים

"שווייץ של המזרח התיכון" כפי שהוגדרה, היא לא רק ארץ מוכה מלחמות, אלא משמשת גם כחממה תרבותית עשירה, אמיצה ומגוונת. דוברי הערבית בעולם מכירים אותה כמעוז של ספרות, קולנוע, טלוויזיה ואפילו אוכל

מיד אחרי מבצע הביפרים, עבור בחיסולי בכירים ובראשם נסראללה, ועד "זרוענו הארוכה" שהגיעה גם לתימן ולסוריה, חזרנו להרגלינו הרעים, זינקנו בקיצוניות לקוטב השני ופרצנו במחול מביך של תיפוף על החזה