איש הטלוויזיה והקולנוע יגאל שילון, שהלך היום לעולמו בגיל 78, היה האחרון שנותר בחיים מתוך חבורה של ארבעה כוכבים גדולים שהפכו חברים בגיל צעיר ונותרו כאלה במשך עשרות שנים: דודו טופז, יגאל בשן ומני פאר

סטיבן סיגל נעלם לתקופה ואז הפתיע את המעריצים כשתמונות שלו במשקל שיא הופצו ברשת. מתברר שהשחקן שעזב את הוליווד כדי לעבור לגור ברוסיה הגיע מאז למשקל של 160 קילוגרמים והוא בלתי ניתן לזיהוי

בעקבות פיטורי גלנט והבחירות בארה"ב, לוי שידרה בחדשות 12 מ-20:00 בערב עד 10:00 בבוקר רצוף. בחדשות 13, אודי סגל והילה קורח רשמו גם הישג נאה של שידור מהערב עד הבוקר אך לקחו הפסקה קלה של שעתיים-שלוש. בכאן 11 מיכל רבינוביץ' וטלי מורנו שידרו תשע שעות רצוף

שילון הוא מאנשי הבידור הבולטים בישראל ונחשב לאחד ממפתחי ז'אנר המצלמה הנסתרת. הוא עומד גם מאחורי מספר סרטי מתיחות. לפני שנתיים הוא רותק לכיסא גלגלים לאחר שנפל בביתו ונפגע. חייו לאחר הפציעה תועדו בסרט תיעודי "הפספוס של חיי"

העיתונאי דן שילון ספד לאחיו הצעיר שהלך היום לעולמו בגיל 78 בשיחה עם וואלה תרבות: "זה מטלטל ומחריד אותי. הוא היה כבר בבית חולים אבל איש לא חשב שזה הרגע. מעולם לא הרגשנו בתחרות, גם כששידרנו אחד מול השני. היו לו תעצומות נפש"

חברו ושותפו הקרוב של שילון ספד לו בשיחה עם וואלה תרבות: "זו אבדה קשה. יגאל הוא אלוף העולם בלערוך הומור ועם נשמה של ילד. מתלהב מכל מתיחה שהצליחה"

ברקע החלטת ראש הממשלה נתניהו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט, הודיעה דוברות ערוץ 14 כי שני לובשי שחורים "ניסו לבצע הצתה מחוץ לביתו של נציג הבעלים של ערוץ 14" וכי המשטרה פתחה בחקירה בנושא. לא ברור על איזה רקע המעשה בוצע. מוקדם יותר נשא גלנט הצהרה לתקשורת ואמר כי פיטוריו הגיעו על רקע מחלוקת בשלושה נושאים, עמדתו בנושא חוק הגיוס, החובה המוסרית להשבת החטופים לביתם והצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. "ההחלטה על הפיטורים מגיעה, לאחר סדרת הישגים מרשימה, שלא הייתה כדוגמתה בתולדות מדינת ישראל. הישגים של צה"ל, השב"כ, המוסד, ומערכת הביטחון כולה. הכנו בעזה ובלבנון, ביהודה ובשומרון. חיסלנו את מנהיגי הטרור ברחבי המזרח התיכון ופעלנו לראשונה מאז ומעולם, במהלומה מדויקת וקטלנית באיראן ועוד ועוד. "אני גאה בהישגיה של מערכת הביטחון, אני בוטח במפקדים ובלוחמים - ביטחון ישראל היה ועודנו משימת חיי ואני מחויב לכך. מאז השבעה באוקטובר התרכזתי בנושא אחד ויחיד - ניצחון במלחמה. לאורך השנה האחרונה הובלתי את מערכת הביטחון כדי להשיג את היעד הזה עבור מדינת ישראל ואזרחיה. תוך גיבוי מלא - לצה"ל, לשב"כ, למוסד ולמשרד הביטחון".

מה בסך הכל ביקשתי? להעביר ערב מול סרט של "עובדה" בו איתי אנגל, מי שנדמה שעבורו המוות הוא סתם עוד איש קשר בווטסאפ, מתלווה לכוחות המיוחדים של צה"ל בחזית לבנון? אבל תוכניות לחוד וישראל לחוד והסרט שבמדינה מתוקנת היה ודאי נחשב למסמך מטלטל, נדחה לטובת המציאות שהתגלתה כמטלטלת הרבה יותר. שלוש דקות לפני השעה שמונה, בהודעה של עמית סגל (אלא מי), גילינו שנתניהו הודיע לשר הביטחון יואב גלנט על פיטוריו והוציא לדרך את מה שתואר כ"ליל גלנט 2", וכמו כל סרט המשך היה חיוור בהשוואה לקודמו. את תחילת המדורות בנתיבי איילון ראיתי מול המהדורה של חדשות 12, המשדר שפעם נחשב בעצמו למדורת השבט והיום, למרות הובלה קבועה בנתוני הצפייה, מרגיש כמו שבט צופים בלי רשג"ד שיגבש אותו. בעצם, נדמה שיש משהו שסביבו הכתבים מצליחים להתאחד וזה חוסר הסבלנות להתקרבנות של בכיר הפרשנים בחברה - עמית סגל. כשסגל נכנס ללופ של "אבל מה עם" וגלגולי עיניים, זה לא משנה אם אתם דנה וייס או יאיר שרקי - העצבים מתחילים להשתחרר. כאשר סגל בחר לדבר בשידור על פוש של העיתון "וול סטריט ג'ורנל", לפיו הפיטורים של גלנט הם תוצאה של חילוקי דעות של חודשים, אפילו יונית דם-קפוא לוי, תהתה בקול האם עיתונאים ישראלים צריכים לתת לגוף תקשורת אמריקאי לפרשן את המציאות הישראלית במקומם ואת הציניות שלה היה קשה לפספס. הדיון סביב הוואטאבאוטיזם של סגל הפך כבר מעייף יותר מהאיש עצמו אבל דווקא בזמן שהשב"כ חוקר חשד לפיו אנשים סביב ראש הממשלה השתמשו בכלי תקשורת זרים כדי להשפיע על דעת הקהל בישראל, הייתי מצפה ממנו להיות זהיר יותר לפני שהוא ממהר להסתמך על מקורות זרים.