כוכב הקולנוע ששומר בקנאות על פרטיותו, מנצל את סיום עונתה של הסדרה "שרינקינג" כדי לחשוף באומץ את התקופה האפלה בחייו - הדיכאון הקליני, הבידוד והחרדה שכמעט ריסקו אותו. הוא לא לבד: גם הקולגות ג'ייסון סיגל וג'סיקה ויליאמס פותחים את הלב ומדברים על בריאות הנפש

המוזיקאים הקליטו את השיר "זה לזה", שכתב אברהם שלונסקי והלחין רכטר, המוקדש לזכרו של שי פיזם, שנהרג בתחילת מלחמת עזה בקרב בחאן יונס. "למרות המורכבות, ריבוי הדעות והמחלוקות בינינו, אנו מחויבים 'זה לזה' להגן על המקום בו אנו חיים ופועלים", מסר רכטר

בשיאו, אלי אוחנה היה, כנראה, הכדורגלן עם הכי הרבה ביטחון עצמי בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. אמנם התחרות עם איל ברקוביץ' על התואר הזה צמודה, אבל אוחנה, לדעתי, לוקח. גם בגלל שהיה יותר כישרוני מברקוביץ' וגם בגלל שהשיג יותר תארים ממנו בקריירה שלו. כמאמן, לעומת זאת, אוחנה לא היה מציאה גדולה. בוא נגיד ששחקנים ששיחקו אצלו לא בדיוק שיבחו אותו על רצינות ויסודיות שמאפיינות מאמנים טובים ממנו. אוחנה אפילו הביא לאימון של קבוצתו "תרגיל של ז'וזה מוריניו" שלמד בהשתלמות שהעביר המאמן הפורטוגלי בישראל ושחקניו נהנו ממנו מאוד אבל הוא לא חזר על אותו תרגיל כי כנראה לא זכר בדיוק איך עושים אותו. כן, זה היה אוחנה המאמן. בתור פרשן כדורגל אוחנה פשוט לא היה מודאג מכך שהוא צריך לצבור ידע ולהפיץ אותו. בפרשנויות שלו תמיד היה נראה שיש ילדים בכיתה א' שיותר מעודכנים ממנו בכדורגל העולמי, בשחקנים המובילים ובמגמות המקצועיות. ובתור פרשן פוליטי או פרשן חדשות כללי, הוא מתפקד כיוזר באקס-טוויטר, שאתה יודע שהוא במימון זר או במימון הליכוד. רק תראו מה הוא בעצם אומר ותורם לשיח.

לפני כעשור וחצי, מבקר הקולנוע המהולל ג'יי. הוברמן כתב על צאת מארז הדיוידי של "שואה", מסמך הדוקו של קלוד לנצמן, וניצל את ההזדמנות כדי לפרסם את מה שהיא אולי ההשתפכות הכי גדולה בתולדות ביקורת הקולנוע: "שואה הוא החומר שממנו עשוי הקולנוע… שואה הוא ה-סרט… הוא גורל אכזרי, בידוד מוחלט, האבנים שבנתיבך, התהום שמתחת לרגליך, השוטר בדלתך, הקרחון שהטביע את הטיטניק, השלט שדנטה הציב בשערי הגיהנום, ההוויה והאין, החלום שאתה לא יכול להיזכר בו. גם אם תצפה ב'שואה' ותשכח אותו, לעולם לא תפסיק לחשוב עליו". זה אולי נשמע כמו הגזמה, אבל הוברמן צדק - "שואה" הוא הרבה דברים, בראש ובראשונה אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע בכלל, אולי אפילו הגדול שבהם. מאז יצא לאקרנים ב-1985 הוא שמר בצדק רב על מקומו כיצירת פאר קאנונית, כזו שמככבת תדירות בכל רשימה של נכסי צאן ברזל קולנועיים, וקשה למצוא על איכותה ולו מילה רעה אחת שהתפרסמה. כל זאת לא רק מיראת קודש כלפי הנושא בו הוא עוסק, אלא גם מתוך הערכה למלאכת המחשבת של הבמאי הצרפתי-יהודי קלוד לנצמן, האבא של כל המגלומנים, שכיסה בגדול על היומרות שלו. "שואה", כפי שכתב הוברמן, הוא מפלצת של סרט. זה מסוג הסרטים שרבים שמעו עליהם גם אם לא צפו בהם, בדיוק כפי שהם יודעים על "יוליסס" גם אם לא קראו ועל החומה הסינית גם אם לא טיילו בה. הוא הפך שם נרדף לעשייה מונומנטלית. לנצמן עבד עליו במשך 11 שנה, צילם לא פחות מ-350 שעות של חומר גלם, ויחד עם העורכת הישראלית זיווה פוסטק ערך אותם לכדי סרט באורך מפרך של כמעט עשר שעות.

בוסלה, שהיתה מועמדת לשני פרסי גראמי וקולה הוא המזוהים ביותר עם הקולנוע הבוליוודי, הקליטה מעל ל-12 אלף שירים. ספר השיאים של גינס הכיר בה כאמנית המוקלטת ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. ב-2023 הופיעה בישראל

הפסקת האש אמורה לפוג בדיוק בערב החג, ופיקוד העורף טרם הסיר את המגבלות. כשהן עם גב אל הקיר, עוד ועוד ערים מודיעות על ביטול חגיגות העצמאות: "לא נסכן עשרות אלפי חוגגים"

שובר הקופות ההוליוודי "פרויקט הייל מרי" הגיע סוף סוף לישראל, וגם אם זו לא יצירת המופת שחלמנו עליה - הוא מספק זמן איכות מבדר ומקורי עם שחקן ענק בחלל החיצון, וזה לא דבר של מה בכך. שלושה וחצי כוכבים

הזמר, שלחם בגבול הצפון ובעזה, מוציא את השיר "כיסופים", העוסק במציאות הלוחמים והמילואימניקים ובסוגיות שעולות בשדה הקרב. "השיר הזה הוא ערבוב בין ייאוש לתקווה, בין עצבות לשמחה", מסר. האזינו