הספר "כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה" של העיתונאי עקיבא ביגמן (הוצאת סלע מאיר, 2019) נכתב בזמן אמת כספר עיון רציני לכל דבר, אך כיום הוא מרגיש כמו ספר מעולמות הפנטזיה או המדע הבדיוני. אירונית במיוחד היא פסקת הסיום שקובעת שבעתיד יזכרו את נתניהו כאחד משלושת המנהיגים הגדולים ביותר של העם היהודי בעת החדשה, לצד דוד בן גוריון ובנימין זאב הרצל. "בנימין נתניהו", חותם ביגמן, "ייזכר ככל הנראה כאדם שהפך את ישראל מישות פוליטית ארעית ותלותית - פרובינקיה יודיאה - למשכן קבע, מעצמה בהתהוות… נתניהו הזריק לתוכה את רפורמות השוק שהזניקו את כלכלתה, ניווט אותה בסיטואציות מורכבות מול אויביה, בנה גשרים ובריתות והצעיד אותה אל עתיד מפואר". חמש שנים אחרי אותן מילים נחרצות, וישראל של נתניהו היא מדינה מפורקת. לא אימפריה, טרגדיה. גבולותיה הצטמצמו משמעותית. יישובי עוטף עזה הפכו לאנדרטאות חיות. הצפון היפה ננטש. 1,631 ישראלים נקברו בתוך פחות משנה. כ-143 אלף איש נעקרו מביתם. מעל ל-300 אלף אזרחים גויסו למילואים למלחמה בלי שום אסטרטגיה. עסקים קטנים קרסו. יוקר המחיה שבר וממשיך לשבור שיאים. קרנות ההשתלמות וקופות הגמל מתרוקנות. האיש ש"הזניק את הכלכלה" הפקיר את אוצר המדינה בידיו של שר שהבטיח ש"ככל שניישם את התורה ונקדם יהדות - אז הקב"ה ישפיע לנו שפע גדול". בפועל קיבלנו קריסה כלכלית מפוארת בקנה מידה תנ"כי. וזה עוד לפני שדיברנו על החטופים. יכול להיות שעל הכל אפשר היה לסלוח, אם הייתה איזושהי אסטרטגיה אמיתית להחזרת החטופים. דיפלומטית, צבאית, מדינית, מטא-פיזית. משהו. מכיוון שהאמת היא שישראל מעולם לא הייתה אמורה להיות "אימפריה". ישראל הייתה אמורה להיות וילה בג'ונגל. אור לגויים. המקום בו קיבוץ הגלויות הפך שבטים נודדים למקשה אחת של אחאים אבודים. כל ישראל חברים. כל ישראל אחים. עדן ירושלמי היא אחות של נועה ארגמני. הרש גולדברג-פולין הוא אח של אלמוג מאיר ג'אן. ימנים, שמאלנים, חילונים, דתיים. למי אכפת. הכל מתגמד. כל החטופים הם אחים שלי. של כולנו. ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו -משהו מת בנו.

מרינה סאטי, שייצגה את יוון באירוויזיון האחרון שהתקיים בשבדיה, הופיעה בארצה ובמהלך הופעה בעיר קטנה חטפה ביצים שהושלכו לעבר הבמה. סאטי, שהייתה אחת הזמרות הכי אנטי-ישראליות באירוויזיון האחרון ואף גלגלה עיניים ו"נרדמה" במהלך תשובתה של עדן גולן באחת ממסיבות העיתונאים, אמרה לאחר שהבחינה בביצים שמושלכות לעברה: "אני רואה ומרגישה דברים שמתפוצצים על הבמה ואנחנו יכולים ליפול בגללם. יש פה דברים שאתם לא רוצים לזרוק עליהם ביצים. אתם רוצים לעשות את זה שוב? נראה אתכם". אחרי התקרית המביכה, המשיכה סאטי בהופעתה אך קיצרה אותה משמעותית. לאחר מכן ירדה מהבמה ולא הסכימה לחזור.

30 שנה חלפו מאז ששישה חברים כבשו את מסך הטלוויזיה ואת ליבנו. לאורך העשורים האלה צפו כמה שאלות בוערות: האם הם היו בהפסקה? ומי המנצחת בהשוואה התמידית בינה לבין "סיינפלד"? לכבוד חגיגות השלושים, הן זוכות סוף סוף למענה האולטימטיבי. בערך

הסוד הגדול של "חברים" היה גם הדבר הכי גלוי בה: חבורה של אנשים שהאהבה ביניהם גדולה מכל המחלוקות. הרעיון הפשוט הזה דרש לא רק כתיבה חכמה, אלא בעיקר שהקאסט עצמו יאמין בו. יוצרי "חברים" ליהקו שחקנים אלמוניים ברובם מתוך תקווה שחברות ביניהם תוכל להיות אותנטית, בעיקר כשהמצלמות לא פועלות. בספרו האוטוביוגרפי "Friends, Lovers and The Big Terrible Thing", תיאר מת'יו פרי המנוח איך עצתו של ג'יימס בורוז (מיוצרי "חופשי על הבר", שביים את פרק הבכורה של "חברים" ו-14 פרקים נוספים לאורכה), אפשרה לקאסט להתחיל להתחבר עוד לפני שהסצנה הראשונה צולמה. בורוז כינס את כולם על סט הדירה של מוניקה בלי מצלמות, והורה להם פשוט להכיר זה את זו. מה שנשמע על פניו כמו ניסוי קצת מביך במינגלינג, הפך מהר מאוד לדבר האמיתי. "התחלנו לדבר ומהר מאוד השיחות הפכו להיות מעמיקות", כתב פרי, "צחקנו, דיברנו על הקריירות שלנו, על אהבות ועל אובדן". במהלך השיחה פנתה קורטני קוקס לחבריה החדשים: "לא יכולים להיות כאן כוכבים, אנחנו תוכנית שמבוססת על צוות". היא ביססה את העצה הזאת על הופעת אורח שלה ב"סיינפלד", והרשמים שלה מהיחסים בין הכוכבים הקבועים. https://www.youtube.com/watch?v= - ראיון לטודיי שואו

השנה חוגגת "חברים" 30 שנים לבואה ו-20 שנים ללכתה, ועדיין מדהים לראות איך שמרה על כוחה בתרבות הפופ יותר מאשר כל סדרה אחרת מאז ועד היום, וכנראה בכלל בתולדות הטלוויזיה. לכבוד החגיגות אנחנו מציגים (בין היתר!) דירוג של כל 236 פרקי הסדרה, כולל נימוקים ופירוט לכל פרק. כל אחד מהם קיבל ציון לפי פרמטרים מסוימים - עד כמה הוא מצחיק, עד כמה הוא חכם, עומד במבחן הזמן, מקסים, וכן הלאה - והשקלול הניב את התוצאות שלפניכם, שמובאים בשישה חלקים בימים שני וחמישי. פרקים כפולים מוצגים כך גם בדירוג, מאחר שנכתבו ובוימו על ידי אנשים שונים, מלבד האחרון בסדרה. חלקו הראשון של המצעד מונה את המקומות התחתונים, או במילים אחרות ומוגזמות - הפרקים הגרועים של הסדרה. בין היתר הוא כולל גם את הפרק הראשון בסדרה, הסיבוב השני והנורא בחיבור בין ג'ואי ורייצ'ל, הכוכב שהתארח בשניים מהפרקים הכי גרועים של "חברים", נוכחות מוגברת מיותרת לצ'ארלי ומרסל, ענייני פוטבול וסופרבול, הרשימה המאולצת שרוס הכין על רייצ'ל, וכמובן - פרקי הלקט. מדובר בדירוג סובייקטיבי לחלוטין, כך שאם אתם חולקים עליו אתם מוזמנים להגיב כאן בתגובות, או בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר.

מהפינגווין של ג'ואי עד למשפחה של רייצ'ל, מהאקסים של פיבי וצ'נדלר עד לתיכון של רוס ומוניקה: כמה באמת אתם זוכרים מכל הפרקים של "חברים"? בואו נראה אתכם עונים על החידון הגדול

אחרי שהמוזיקאי האוסטרלי ניק קייב תקף את המוזיקאי רוג'ר ווטרס, חבר להקת פינק פלויד לשעבר, על יחסו כלפי ישראל - ווטרס עונה לו. לפני מספר ימים הביע קייב את התנגדותו לחרם תרבותי והסביר את עמדתו: "אני מתקשה להשלים עם השימוש במוזיקה שלי כדי להעניש אנשים רגילים בגלל מעשי הממשלה שלהם". הזמר האוסטרלי התייחס באופן ספציפי לרוג'ר ווטרס, בן ה-80, שתומך בתנועת החרם על ישראל מאז שנת 2011 בערך. קייב טען כי גישתו של ווטרס "מזיקה מאוד לתנועת החרם" וכינה אותה "מביכה". קייב הבחין בין ווטרס לבין תומכים בולטים אחרים בחרם, בראשם בריאן אינו, שאותו קייב תיאר כ"דמות שונה, אדם מעמיק". ווטרס הגיב באינסטגרם שלו: "ניק קייב היקר, אנחנו - הילידים הפלסטינים - מבקשים ממך לא לחצות את קווי ה-BDS בשביל להגיע לארוחת ערב בישראל. זה לא כזה מסובך. זה בסדר לטעות. ברור שהעובדה שאתה לא מתנגד לרצח-עם היא עניין גדול אבל היי, אף אחד לא מושלם. רק תגיד שאתה מצטער בפני הפלסטינים. תצטרף ל-BDS ונשים את הכול מאחורינו". ווטרס התייחס למסיבת העיתונאים שכינס ניק קייב בישראל "אחרי שהופיע מול החזירים הרצחניים שם" שבה הוא תקף את ה-BDS: "הוא האשים אותי בפחדנות. הוא קרא את התנ"ך כשהיה צעיר, אז ייתכן שהוא שותף לכל הנבואות על סוף העולם בתנ"ך. זה יכול להסביר את הנרקיסיזם והחוסר-אנושיות שלו כלפי אחינו הפלסטינים".

המוזיקאי נועם בנאי מוציא הבוקר את "עיניים טובות", שיר חדש המשלב בפזמון את ניגונו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. על הניהול האמנותי אמון רביד פלוטניק ועל ההפקה המוזיקלית - נועם פוקס