קארין ארד ושחר כהן מדברים על הסקס בחתונה ממבט ראשון, או יותר נכון על היעדרו מכל תוכנית שמתיימרת לייצג את המציאות הישראלית

יותר משסדרת הלהיט של נטפליקס החזירה לתודעה את להיט האייטיז האלמותי, זה השיר שהזכיר איפה נמצא הלב הפועם שלה, מדוע המונים נכבשו מלכתחילה בקסמם של חבורת נערים מהוקינס עם יותר מדי זמן פנוי לחפש בו צרות, ועד כמה מוזיקה יכולה לרפא ולהציל חיים בגיל ההתבגרות

נהוג להתייחס אל "הסמויה" כאל יצירה מורכבת מאוד שמרכיבה פסיפס של עיר רקובה ומערכות מנוונות. רבים יספרו שניסו להתחיל אותה ופרשו אחרי מספר פרקים כי היא פשוט מציפה את הצופה בהרבה יותר מדי מידע, קשה להבין מי הוא מי, מי נגד מי. הכל נכון. אבל מה שהופך את "הסמויה" לסדרה הכי טובה בתולדות הטלוויזיה הוא לא רק המורכבות והשאפתנות שלה, אלא האופן שבו היא בוראת את הדמויות שפועלות בתוך כל זה. לא בכדי הסדרה השיקה כמה קריירות מרשימות ביותר, בכללן של מייקל ב' ג'ורדן ("הפנתר השחור", "קריד"), אידריס אלבה ("יחידת המתאבדים"), מייקל ק' וויליאמס ז"ל ("כשהם רואים אותנו", "אימפריית הטיילת") ודומיניק ווסט ("הרומן", "אחוזת דאונטון 2: עידן חדש"). היא העניקה להם חומרים מדהימים ודמויות חד פעמיות לנגוס בהן את שיניהם. הדמויות של "הסמויה", שרובן ככולן היו מבוססות על אנשים אמיתיים, נעות בין היומיומי למיתי, והן הניבו רגעים שנעים בין מפוצצי מוח, שומטי לסת, מחמיצי לב ומהפכי קרביים - לפעמים בו זמנית. היא הייתה הראשונה שהישירה מבט מעמיק ואנושי אל הדמויות שנמצאות בשוליים של הטלוויזיה והחיים כאחד: העניים המרודים, חסרי הבית, המכורים לסמים. אנשים שהמוסדות החוקיים - המשטרה, הפוליטיקאים, מערכת החינוך, התקשורת - מכזיבים אותם כעניין שבשגרה. זה גם מה שהופך את "הסמויה" לרלוונטית עד היום, כפי שהמחישה ממש עכשיו "העיר הזו שלנו" של אותם יוצרים.

הזמר האהוב ישתתף השנה בערב המסורתי "שירים לדני", המוקדש לבן משפחתו, דניאל ורדון, שנפל במלחמת ששת הימים. לרגל האירוע הוא מספר על המרד שלו בקיבוץ שמוזיקה הייתה בו אובססיה, ההתפייסות עם המורשת שכולם אוהבים להשמיץ, ועל החגיגות העתידיות של איפה הילד

בסרטון אינסטגרם סיפר הזמר כי לקה בתסמונת הגורמת לשיתוק בפנים - וזו הסיבה לכך שביטל את הופעותיו הקרובות. בסרטון ניתן לראות כיצד השיתוק משפיע על חצי מפניו. צפו