פלג, חתן פרס מפעל חיים של איגוד אמני ישראל, השתתף בעשרות הצגות, בעיקר בתיאטרון הבימה, לצד שלל סרטים וסדרות טלוויזיה. בין היתר, בעשור האחרון הוא השתתף בסרט "הנוער" של תום שובל, וגילם את דמותו של עמוס עוז המבוגר בסרט "סיפור על אהבה וחושך"

"אימהות אמיתיות", סרטה של הבמאית היפנית הנהדרת נעמי קוואסה, שואל מה הופך אימא ל"אמיתית" ועושה זאת בצורה עמוקה, יפה ורגישה. זה סרט יפני בקצב, ביופי ובדקויות שלו, אבל יש בו גם ממד אוניברסלי, ואילולא הקורונה הוא היה ממלא כאן אולמות

מדברים הרבה על השינוי בשיח בעקבות מי-טו, אבל מתי גברים לוקחים בו חלק? בעיקר כשהם מדברים על קשיי ההסתגלות שלהם לעולם שבו "צריך לחשוב פעמיים על כל מחמאה". קשה לזכור מקרים של אנשים בפרופיל גבוה כמו של הצל ששמו את עצמם על השולחן ואמרו "אני עשיתי" ו"אני מתחרט"

בשבוע הבא, שלישי 17.1, יחגוג ג'ים קארי שישים חורפים. מבחינתנו, זו הזדמנות לחזור עשר שנים אחורה, לכתבה שבה דירגנו בזמנו את עשר הופעותיו הטובות ביותר, לבחון אותה מחדש ולעדכן אותה. האם משהו השתנה מאז? כן ולא. לא, כי זה לא היה עשור פורה במיוחד מבחינתו של קארי, מסיבה פשוטה. הוא בראש ובראשונה שחקן קולנוע, וזה לא היה העשור הטוב בתולדות הוליווד, בטח למי שלא מצטיין בסרטי קומיקס, ומעניין לציין שהכוכב הוותיק אף פעם לא הבריק בעולם הזה. "באטמן לנצח" בהשתתפותו מ-1995 נחשב לאחד הפרקים הגרועים בסדרת סרטי איש העטלף, ו"קיק-אס 2" בכיכובו מ-2013 היה זניח. אך קארי בכל זאת הצליח להותיר חותם בעשור החולף, בעיקר בזכות פרויקטים שאינם סרטים עלילתיים. הוא חזר לטלוויזיה, שבה החל דרכו, והתוצאה היתה "ילדותי" המוערכת. הוא גם עמד במרכז סרט הדוקו "ג'ים ואנדי", שערך את הבכורה שלו בפסטיבל ונציה והשלים את השינוי ההדרגתי בתדמית שלו: מכוכב של קומדיות לקהל רחב, שקיבל צ'קים שמנים, שבר קופות והיה אחד מן הסמלים של הוליווד בשנות התשעים, לשחקן אופי חביב על התקשורת, שנחשב לסמל של מחויבות לתפקידים. הכוכב הקנדי חווה בעשר השנים האלה מפחי נפש - לא רק "קיק-אס 2" שכבר הוזכר, אלא גם "ברט וונדרסטון המופלא" שהיה יכול להיקרא גם "ברט וונדרסטון הנשכח"; הקדנציה הלא מוצלחת בדמותו של ג'ו ביידן ב"סטרדיי נייט לייב"; ותקופות ארוכות שבן היה לחלוטין מחוץ לראדר. עם זאת, היו לו גם רגעים יפים יותר, כולל אלה שכבר הוזכרו וכאלה שעוד נרחיב אליהם. בשבוע הראשון של השנה החדשה הוא גם השכיל שוב להמציא את עצמו מחדש בצורה מפתיעה, כשקריין דמות של תקליטן פיקטיבי באלבום החדש של בן עמו, דה וויקנד. כשנשאל למה בחר דווקא בו, הסביר דה וויקנד כי הוא מי שעורר בו השראה לעבוד בתחום הזה מלכתחילה, וכי "המסכה" הוא זיכרון הילדות הקולנועי הראשון שלו. הזיכרון הפרטי הזה הוא גם הזיכרון הקולקטיבי של כל ילדי וילדות הניינטיז, והתאריך העגול הוא הזדמנות לצלול לתוכו ושוב לבחור את התפקידים הגדולים של קארי.