הפרידה ("מאיה ואני לא חוזרות"), הבדידות ("אף אחד לא חבר שלך, זה עולם מאוד קשה"), המשברים האישיים ("נכנסתי למצבים מאוד קשים"), הביקורות ("אני לא בובה של אף אחד"). לאלה לי נמאס שכולם מדברים עליה אז היא כתבה על זה שיר חדש, "פקה פקה". ריאיון

"המטרה של פרסומות היא לעורר עניין באופן מצחיק ושנון וכיפי, אז השגנו פה את המטרה": צפו בנועה קירל מדברת עם אמנון לוי (רשת 13) על הפרסומת ל-yes שהצליחה להרגיז את האקס יהונתן מרגי

ערוץ 20 מת אתמול וקם לתחייה בשם "עכשיו 14": נוצץ יותר, אסרטיבי יותר, וכמובן, לא מתנצל על שאיפותיו: להציג תקשורת מנקודת מבט ימנית-לאומית-אורתודוכסית, עמדה שבעיני דובריה לא מקבלת מספיק נפח בתקשורת המיינסטרים. שיהיה לו בהצלחה. הערוץ חולם על הליגה של הגדולים, ומדבר על אלטרנטיבה. אחרי שבפתח משדר ההשקה הדליק באולפן הרב הראשי לישראל את נרות החנוכה, התברר שהערוץ החדש מתכנן להסתובב סביב עצמו כסביבון. משדר הפתיחה החגיגי שלו הראה מה מעניין את עורכיו וראשיו: פוליטיקה, פוליטיקה ופוליטיקה. אולי גם טיפונת ביקורת תקשורת, ומעט משפט (כלומר "הקריסה של תיק 4000"). בהשקה של ערוץ שמתיימר לפנות כביכול לרוב הציבור היהודי, לא עסקו בבריאות בזמן מגיפה עולמית, לא במצבה החברתי של הפריפריה, לא בתרבות וספורט, לא בפנאי. אלטרנטיבה? תוכניות פאנל פוליטי, שכל כולן פלפולי ספינים ופרשנויות לציוצים, לא חסרות כלל בטלוויזיה. במין משדר בחירות נצחי שאין לו סוף והתחלה, הסבירו הדוברים בזה אחר זה בפאנל רב המשתתפים איך הקואליציה הנוכחית מתרסקת והנה על חורבותיה קמה מחדש ממשלת הציבור האמוני. את הציבור הזה לא מעניינים החיים עצמם? בוודאי שכן. האקטואליה של ערוץ 14 לא מציעה לו כלום מלבד העימות הפוליטי וכל חוסר הכבוד שכרוך בזה.

היום לפני 20 שנה הלך לעולמו ג'ורג' האריסון. נראה שאין צורך להרחיב כבר על תרומתו לעולם המוזיקה, ולכן נתייחס דווקא לתרומתו בתחום אחר - הקולנוע. בשנת 1978 ג'ורג' קנה את "כרטיס הקולנוע היקר בהיסטוריה", ובשקט ובצניעות, כדרכו של "הביטל הביישן", תרם לחיינו קלאסיקות קולנועיות. הכל התחיל כשה-BBC שידרו את הפרק הראשון של מונטי פייתון. ג'ורג' ראה את הפרק בביתו, כשהוא אחד מהיחידים בעולם שיודע את הסוד: הביטלס התפרקו. זה היה באוקטובר 1969, והפרק שודר שבועיים אחרי שהביטלס הוציאו את Abbey Road. בהחלטה עסקית משותפת חברי הלהקה עדיין לא הכריזו על פרידה, אבל הפור כבר נפל. הצפייה במונטי פייתון שימחה את ג'ורג'. הוא ראה בהם את ממשיכי דרכם של הביטלס. אמנם לא מדובר ביצירה מוזיקלית, אבל בעיניו ההומור של "הקרקס המעופף" הציג את הרוח היצירתית וההרפתקנית שהייתה במוזיקה של ארבעת המופלאים. לראשונה בחייו הוא כתב מכתב מעריצים, ושלח אותו למשרדי ה-BBC. אנשי רשות השידור הבריטית חשבו שמדובר במתיחה לא מוצלחת של מישהו שמתחזה להאריסון, וגרסו את המכתב.

יעניין אתכן גם: לצפייה בפרק המלא לכל פרקי הישרדות VIP לקטעים נוספים

בשנת 2020 משינה הייתה אמורה לחגוג 25 שנה לאלבום האייקוני שלה "להתראות נעורים שלום אהבה", אבל כפי שכולנו למדנו בשנה וחצי האחרונות, תוכניות לחוד - ומציאות לחוד. החגיגות נדחו לשנת 2021 ונפתחו בחמש הופעות שכללו גם קטעי ארכיון נדירים מתקופת הקלטת האלבום. אלא שהצמא של הקהל היה רב - ובעקבותיו נפתחו עשר הופעות נוספות. רגע לפני שסיבוב ההופעות מסתיים (מופע אחרון יתקיים ב-26 בינואר במועדון הגגרין בתל אביב) ביקשנו מחברי הלהקה האגדית לספר לנו איך זה לחזור להופיע אחרי תקופה ארוכה ואיך היה להם ולקהל לחזור לאלבום הזה שמסמל עבורם תקופה משמעותית.

הזמר ליאור פרחי מדבר בריאיון למהדורת השבת של חדשות 13 על התקופה הקשה בחייו: על התביעה שהגיש נגד הפרויקט של רביבו, על הדיכאון ועל המגורים עם אמו בגיל 50. צפו

"ישראל היא כמו מישפוחה בשבילי" - כך אמר (שני) וויל.איי.אם, סולן להקת בלאק אייד פיז, במהלך ועידת החדשנות של חברת IMPROVATE המתקיימת בירושלים. הלהקה תופיע הערב (שני) בהיכל פיס ארנה בירושלים אחרי שהספיקה לנחות בישראל רגע לפני שנתב"ג נסגר לכניסת זרים. זו תהיה הופעתה השלישית של הלהקה בארץ, לאחר שהופיעה אצלנו באצטדיון בלומפילד ביוני 2006 ובספטמבר 2007 בירושלים. "עם הלהקה שלי אני פעם שלישית פה, אבל תמיד רציתי לבוא לישראל. הרבה מהחברים שלי ישראליים. בפעם הראשונה שבאתי לפה הבאתי את סבתא שלי איתי. היא אמרה 'אני באה להולי לנד!'. זה תמיד היה מקום לקבל בו השראה. חווינו רגעים גדולים כאן. הפיתוחים כאן מפוצצים את המוח. אני מלא בהשראה מהקהילה כאן. זה כמו מישפוחה". וויל.איי.אם נשאל בפאנל על ניסיונות ה-BDS למנוע את בואה של הלהקה לארץ לאורך השנים. "זה מה שקרה בפעם הראשונה כשבאנו לישראל, אבל באנו לפה. ובאנו פעם שנייה, ופעם שלישית, ובכל פעם שהתבקשנו לא להגיע - הגענו. והסיבה לזה היא, כמו שאמרתי, שאנחנו מישפוחה. יש לי חברים כאן. החברה הראשונה שלי, כשהייתי בן 16, הייתה ישראלית. אני הייתי מהגטו, היא מבוורלי הילס. אמא שלה אמרה לה, למה את יוצאת עם וויל? והיא אמרה לה 'אמא, הוא חבר שלי, הוא יצירתי'. כשיש לנו חברים ומשפחה אנחנו מקשיבים ללב. אני זוכר שהיא אמרה שהיא חוזרת למולדת שלה, והייתי אז בן 16. היא אמרה לי: יום אחד תגיע לישראל. כשאומרים לנו לא להגיע לישראל, אני חושב שאני הולך לראות את המשפחה שלי ואת החברים שלי. אני רוצה שכל האימהות האלה יראו מה נהיה מאיתנו".