מערכון הסיום של פרק הפתיחה בעונה הרביעית של "היהודים באים" (ימי שישי בכאן 11) התחיל מנקודת מוצא בעייתית. מדחת יוסף גוסס בקבר יוסף, ממתין לשווא לחילוץ שלא יגיע - זה לא חומר משעשע, רחוק מכך. כשקומיקאים מתעסקים בטראומות הם צריכים להיזהר מאוד. כשהמערכון הזה נפתח חששתי שזה מתכון לאסון. בסוף, זה היה הרגע הכי עוצמתי בפרק כולו. הסצינה הפגישה את החייל הדרוזי (עידו מוסרי) עם יוסף המקראי (יניב ביטון), דמות קבועה בתכנית שעפה על עצמה ונוהגת בשחצנות. שיחה נפתחת בין יוסף ויוסף, ומתגלה, כמו שאומרים, דמיון מצמרר בין שתי דמויות שציפו מהאחים שלהם ליותר (עבור מדחת יוסף, הכוונה היא לאחיו לנשק). מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

רן פאשה, שהשתתף בפרק הבכורה של התכנית של כאן 11 מ-2018 שעסק בחולים סופניים, הלך לעולמו בגיל 45 לאחר מאבק במחלת הסרטן. בפרק סיפר על הפחד מהמוות: "אתמול בכיתי בגלל שפחדתי. יש רגעים שאני הולך ברחוב ואני רוצה שאיזה מטאור ייכנס בי, ולגמור עם זה"

אמא בת 55 שהצטלמה לסדרת דוקו-ריאליטי לא חושבת שהמקלחות היומיות עם בתה הן בעיה: "זאת הדרך הטובה ביותר להתחיל את היום". הבת לא מתנגדת: "אני לא חושבת שאני צריכה לעזוב את הבית"

חיכינו שנתיים. קיבלנו חצי עונה לא עקבית בלשון המעטה, ואחרי חמישה פרקים נאלצנו לחכות עוד חצי שנה כדי לקבל עוד חמישה פרקים ברמה לא אחידה. זאת דרך דיפלומטית להגיד: מתוך עשרת פרקי העונה הרביעית של "ריק ומורטי", לפחות חצי היו כמעט בלתי ניתנים לצפייה. לאורך רוב חלקי העונה עלתה התחושה שלא רק שיוצרי הסדרה לא מצליחים לעמוד ברף הציפיות שהעמידו לעצמם, אלא פשוט נמאס להם. נראה שנמאס להם מחלק מהדמויות האיקוניות שיצרו, נמאס להם מהפאנדום שלהם שבוחן כל פריים בזכוכית מגדלת, ובעיקר נמאס להם שמזכירים להם שהם חתמו על חוזה שבמסגרתו הבטיחו עוד 70 פרקים (מתוכם כבר שודרו עשרה). איך לעזאזל הם אמורים למשוך את ההרפתקאות של ריק ומורטי עוד 60 פרקים אם ריק ומורטי בעצמם לא מפסיקים לציין כמה שההרפתקאות שלהם משעממות אותן? קשה להיזכר במצב דומה באף סדרה פופולרית בעבר. היו סדרות ש"איבדו את זה" אחרי כמה עונות. היו יוצרים שאיבדו את השליטה על הסדרה שלהם (אהלן "אבודים"), היו יוצרים שהאחריות נפלה עליהם בהפתעה לקראת סוף הסדרה (כן "משחקי הכס", אנחנו מסתכלים עליכם) אבל אין יוצרים שממש נתנו לדמויות שלהם להביע את השנאה שלהם לפרנצ'ייז שלהם על המסך. זה כאילו מצחיק, כאילו מטא, כאילו פורץ דרך וגאוני - אבל בפועל זה קשה לצפייה. ריק ומורטי שונאים את "ריק ומורטי", למה שאנחנו נאהב אותם? מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

אחרי עשרות ריבים קטנוניים בין אריק לדובי, חיבוקים מרגשים בין אמיר לג'ינג'ר וטריליון שימושים ריקים במילה "תהליך", סוף סוף זה הגיע: גמר התכנית שבה אין מנצחים. מפגש הסיום של הזוגות עם המומחים, בו יצטרכו להחליט האם הם ממשיכים הלאה אל פרסומות משותפות לחטיף שיבולת שועל. מאור ומור פרשו, אבל נזכור אותם בלב ובראש הכואב. אנו מתחילים בזוג אתגרי המזון. רוני מתגעגעת לנועם ומגלה שלמרות שאיננה נקשרת בקלות, נועם נכנס אליה עמוק ללב. כדי להנכיח את נועם סביבה גם בחסרונו, על שולחנה מונח הספר "הנסיך הקטן". נועם חושש לקראת השיחה, אבל רוני מרגיעה אותו - בשבילה הוא "האביר על הקורקינט הלבן". "עזרת לי לצמוח בצורה הכי גדולה שהייתה לי אי פעם", משיב נועם. כלומר, את מרימה אותי גבוה, כלומר, לא חשוב. רוני מחזירה לו במכתב אהבה מקסים והם רוכבים על קורקינט לעבר השקיעה. אמיר ודנית הם הבאים לעלות לדוכן השופטים. דנית מרגישה שזה לא הזמן לומר "לא", כשזה בדיוק הזמן, ואמיר בעיקר מפחד לפגוע, כמו לאורך כל העונה. "עבדתי קשה להגיע לרגע הזה, יהיה לי עצוב לוותר ולא לנסות, אבל לטנגו צריך שניים", מצהירה דנית לפני המומחים. אוף, דנית, עדיין? איך את לא מרגישה שהטנגו הזה התרסק ממזמן? כמה חבל שלא זכינו לראות אותה מנצלת את המומנטום כדי להתנער מהסיוט הזה ולצאת משם רווקה אך חזקה.