הפושע הנאצי אדולף אייכמן הוצא להורג בישראל בדיוק לפני 60 שנה, בסוף מאי 1962. זה היה השלב האחרון בהליך המשפטי שניהלה מדינת ישראל נגד אייכמן, איש שבראש רשימת הישגיו ניתן למנות את נישול יהדות אוסטריה מנכסיה, השתתפות בוועידת ואנזה שבה נדונו פרטי "הפתרון הסופי", ארגון שילוחה של יהדות הונגריה להשמדה במחנות ועוד. אייכמן, שנחטף מארגנטינה בידי סוכני מוסד, היה הנאצי הבכיר ביותר שהועמד לדין בישראל, אלא שהשלכותיו של משפט אייכמן חורגות מהתחום הפלילי וההיסטורי, ומגיעות גם לתחומים ציבוריים ותרבותיים. המשפט היה אירוע תקשורתי גלובלי עצום מימדים, והעלה את נושא השואה על סדר היום בישראל ובמדינות רבות ברחבי העולם. כמה וכמה רגעים ממנו נצרבו בזיכרון הקולקטיבי - ובראשם נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר, או ההתעלפות של ק. צטניק על דוכן העדים. לא פלא שהאירוע פרנס שורת סרטים וספרים, ונדמה שאותם שבועות מוסיפים לרתק רבים. במרכז המשפט עמדה שאלה כבדת משקל: האם אייכמן היה רוצח, שותף נלהב ופעיל במערכת ההשמדה, שהיה אחראי באופן ישיר למותם של המונים - או שמא פקיד אפרורי ואקראי, שרק מילא פקודות ומסמכים - בורג צייתן במערכת הזאת. קו ההגנה של אייכמן התמקד בגרסה השנייה, שהוגת הדעות חנה ארנדט - שסיקרה את המשפט - תיארה אותה בכותרת "הבנאליות של הרוע". אלא שלא תמיד אייכמן דבק בגרסה זו של הדברים. כמה שנים קודם לכן, הנאצי הנמלט התראיין ארוכות בארגנטינה לנאצי נמלט אחר, העיתונאי והמו"ל ההולנדי ווילם סאסן - שהקליט את ההודאה הבל-תיאמן של האיש ותמלל אותה לאורך מאות עמודים. חלק מן התמלילים נמכרו זמן קצר לאחר חטיפת אייכמן למגזין LIFE ופורסמו שם, ואילו האוזנר ניסה להשתמש בתמלילים נוספים שהגיעו אליו כראיה - אך בית המשפט לא קיבל זאת והתביעה נאלצה להישען על מסמכים אחרים בדרך להרשעה. ההקלטות נחשבו אבודות, והתגלגלו בסופו של דבר לארכיון בגרמניה, כשרק קומץ חוקרים קיבל אישור לעסוק בהם. כעת, אחרי יותר משישה עשורים, הבמאי הישראלי יריב מוזר ("בן גוריון, אפילוג", "הפנקס האדום") חושף את ההקלטות המטלטלות בסרט התיעודי "אייכמן: ההקלטות האבודות", כך שהודאותיו של אייכמן במעשיו סוף סוף מתפרסמות באופן פומבי. הסרט הוקרן באחרונה בפסטיבל דוקאביב, ובקרוב יוקרן כסדרה בת כמה חלקים בכאן 11.

אחרי הרצח של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר ב-2020, רבו הקולות שקראו לטלוויזיה האמריקנית לעשות חשבון נפש בנוגע לאופן התועמלני שבו היא מתארת שוטרים. בניגוד מוחלט למציאות, בסדרות הם מתוארים תמיד כגיבורים שמבקשים לעשות את הדבר הנכון, גם אם חלקם פגומים וגם כשהם פועלים בניגוד לחוק כדי להוציא הודאה מאיזה חשוד. על אף סימנים של הכאה על חטא בחודשים שאחרי מותו של פלויד, החזרה לשגרה בהוליווד הייתה מהירה להפליא. דיק וולף לבדו עומד מאחורי 198 שעות טלוויזיוניות בעונת השידורים החולפת של ערוצי הברודקאסט האמריקניים. אמנם לא כולן עוסקות באוכפי החוק, אבל רובן המכריע כן: סדרות "שיקגו", שמתוכן אחת עוקבת אחר משטרת העיר, סדרות "FBI" וכמובן סדרות "חוק וסדר", כולל המקורית, שחזרה השנה כמעט 12 שנים אחרי שסיימה את דרכה הקודמת. מה זה עם לא עדות לכך שדבר לא השתנה? ביוני 1991, ממש כש"חוק וסדר" המקורית סיימה את עונתה הראשונה, יצא לאור הספר הראשון של דיוויד סיימון, "Homicide: A Year on the Killing Streets", שבמסגרתו התלווה במשך 12 חודשים לבלשי מחלק הרצח של משטרת בולטימור. שנה וחצי לאחר מכן עלה ב-NBC העיבוד הטלוויזיוני שיצרו טום פונטנה ובארי לוינסון (עם סיימון כמפיק ואחד הכותבים) על פי הספר - "רצח מאדום לשחור". כבר מתחילתה היא הצטיירה כעילית של סדרות המשטרה בשנות ה-90 ובכלל (לצד "NYPD", שעלתה באותה שנה והייתה פופולרית ממנה בהרבה). הבלשים ב"רצח מאדום לשחור" היו אנושיים ומורכבים והעולם שפעלו בהם היה קשוח וחסר פשרות. ועדיין, בלית ברירה, מתוקף האכסניה שלה ברשת ברודקאסט, "רצח מאדום לשחור" פעלה במסגרת התבנית המוכרת של סדרות משטרה והציגה אותם ככוחות הטוב. מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

הגרסה המחודשת של תיאטרון "הבימה" עושה חסד עם הסיפור הקצר של זוכה פרס הנובל היהודי יצחק בשביס-זינגר, וגם משלבת בו אלמנטים קומיים ומודרניים מהגרסה זוכת גלובוס הזהב של ברברה סטרייסנד. ועדיין, קשה שלא לחשוב שהתוצאה הסופית מפספסת את הפוטנציאל הגלום במחזה