הכל פזור בשטח הקטן הזה, שמייצר בקלות את הכמות הגדולה ביותר של דמעות למטר מרובע שישראל מסוגלת לייצר, ואנחנו נודדים בין המיצגים האלה בחיפוש לא ברור אחרי משהו. לוקח לי זמן, אבל בסוף נדמה לי שאני מבין מה זה הדבר הזה: אנחנו מנסים לתפוס, פעם אחת, לרגע אחד, את הבלתי נתפס. ואולי בכלל צריך יהיה לשים בצד את כל אופרציית ההנצחה הזו, ולקיים כאן, בדיוק כאן, עוד מסיבה אחת ענקית. הכי ענקית שהייתה. רק כדי להוכיח לעצמנו ולהם, מעבר לחומה ועמוק באדמה, שהמוות לא ניצח

יש לנו חור בלב בצורה של יותר מ–900 חיילים שנהרגו. ילדים יפים ומתוקים שמחייכים אלינו מהקירות עם פניהם הטובות ועם איזה משפט שהיה מאפיין אותם. הסטיקרים האלה הם זיקוק של מי שאנחנו באמת. הם תזכורת לדור של מלחמת השחרור השנייה

בכיר בחמאס אמר כי שחרור החטוף האחרון צריך להתבצע במקביל לנסיגה האחרונה של כוחות צה"ל. ברשימת האסירים שהם דורשים את שחרורם - מרואן ברגותי, אחמד סעדאת שתכנן את רצח רחבעם זאבי, חסן סלאמה שמרצה 46 מאסרי עולם ועבאס א-סייד, מתכנן הפיגוע במלון פארק.

<p>470 בני אדם עלו היום להר הבית לתפילות חג הסוכות, במנייני תפילה גדולים - זינוק של 47% לעומת השנה שעברה. בימים הקרובים צפויים אלפים לעלות להר לרגל חול המועד סוכות.</p>

הפעילה השבדית שגורשה מהארץ פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה פוסט שעוסק ב"סבל האסירים הפלסטינים" - עם תמונה של החטוף שמוחזק בשבי חמאס.

לא בטוח שאיראן תעז להפתיע את ישראל, אך יש עדיין סבירות גבוהה לכך שתנסה, והמידע המודיעיני תומך בכך.  אסור שנופתע

שוב אותם קולות, שוב אותם מראות. הזעקות מהמעוזים, והזעקות של קורבנות הטבח בדרום. אז, במלחמת יום הכיפורים, אחי אליעזר שילם בחייו את מחיר ההפקרה. השנים עברו, אבל העיוורון נשאר, והקונספציה, והשאננות

כמעט שנתיים אחרי היום הנורא ההוא, מיזם ההנצחה הספונטני בכיכר דיזנגוף הוא סוג של מראה שלנו: הצבעים החזקים של הכאב הטרי דהו, בחלק מהתמונות כבר לא מזהים את פני האנשים, אבל אם מסתכלים רואים טוב-טוב איך היגון והייאוש והחרדה כירסמו לנו את הצורה. והמוות? הוא עדיין כאן איתנו, בכל פינה