ב-1945 הוצב בטעות צלב אבן מעל קברו של אוורט סיישס, חייל יהודי בן 19 שלחם עם הצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה, ונפל בקרב מול הנאצים. ערב יום השואה תוקנה המצבה, חלק מפרויקט המאתר מאות קברים של חללים יהודים, במטרה להחליף את הצלבים במגיני דוד

אסתי: "הייתי בת 5 כשאסרו עליי לנשק את ספר התורה. ברחתי בוכה מבית הכנסת". שירלי: "אני זוכרת את המבטים הביקורתיים של הגברים. הרגשתי שאני לא בסדר". גלית: "לא משנה כמה אני חוזרת לסיפור הזה, הוא לא נרפא". פרופ' רוחמה וייס סבורה כי הרגע שבו ילדה מגורשת מ"עזרת הגברים" ל"עזרת הנשים", מלווה אותה לאורך כל חייה

כשאתה קם בבוקר עם אמונה בלב, את בטוח שהכל לטובה ויודע שיש תכלית לבריאה. אבל כשהכופר הוא זה שמעיר אותך, מחכה לך יום חסר תקווה ומלא בשליליות, כי הכופר תמיד מטיל ספק. המאמין והכופר חיים בכפיפה אחת בכל אחד מאתנו. וכשאלוהים אומר לנו "קדושים תהיו", הוא בעצם מאמין בנו. תמיד

"גם כמישהו אחר התנהג כלפיך בצורה לא מכובדת, תחפש ותמצא את המעלות שלו, כמו שאתה עושה עם עצמך. זו כל תורת אהבת ישראל על רגל אחת". עדן הראל עם דקה על פרשת השבוע, קדושים - וגם זמני כניסת השבת וטורים נוספים על הפרשה

כולם אוהבים לומר "ואהבת לרעך כמוך", אבל שוכחים שההמשך הוא "אני ה'". כולם אומרים "לא ישא גוי אל גוי חרב", ושוכחים שהסיום הוא "נלכה באור ה'". פרשת השבוע מזכירה לנו את ההקשרים של הערכים שקידשנו

כדי לטהר את הלוויים, צריך להתיז עליהם מי חטאת, כי גישת התורה היא שאור וצל משמשים בערבובייה. ההגדרות החד-מימדיות הן שורש הבעיות, משום שהן לא נותנות סיכוי להיות אנושיים. אז לימדו מהפרשה: הפגישו בתוככם את הקצוות של ההגדרות, כי הכופר הגדול הוא זה שבונה את המאמין האמיתי